אני אזכור את השעות האלה, כנראה את שארית חיי. מן השמים, לילו מהדלי. בשל המהירות הגבוהה, עליה מיהרנו דרך מקונג, טיפות גשם נראה חבול בכל הגוף. כדי להגן על הפנים, הסתירתי את ראשי איפשהו ברמת הברך, מנסה לא לחשוב, בתנאים כאלה, היא שולטת בסירה היגוי האמיץ שלנו. והוא עמד על הירכתיים שלו, כך נראה, לא הבחין בטיפות שפגעו בעיניים, יותר כמו דרגות.
בדרך כלל סירות לשאת עם מהירות הגון של קילומטרים בשמונים.
עצרנו בשש השעות האלה רק פעמיים. פעם אחת - לתדלוק. אבל בפעם השנייה, הסיבה היתה עצובה יותר: מיד באחד התורנים, כמעט דחפו את הסירה המתגלגלת. וההגה שלה, והנוסע היחיד היה חי. רק עכשיו נראה זה האחרון מצער, שופך מים ממחשב הנייד שלה וגרם למשהו באדבריה בלתי מובנת. לאחר שנודע לעזרתנו אין צורך כאן, ירדנו שוב. נכון, לפני ששברתי את החוק היבש האישי ואת Mahaned כוס של רומא מקומי מיד. לכן, שאר הדרך זוכרת במעורפל. פחות או יותר הגיעו על הגבול עם תאילנד. ההידוק של משטר ויזה כאן נראה שלא שמע, ולכן הם החמיצו אותנו ללא כל שאלה, מאחלים להישאר נעימה בתאילנד.
מקונג נראה כמו הנהר שקט ולא מתוח, אבל מעת לעת חווה נוסעים, שולח מכשולים בצורה של אבן shames.
אבל הרבה שאלות שאלנו תושבים מקומיים שפגשנו כבר בצד התאילנדי. Who! איפה? לאן אתה שומר את הדרך? לאחר שלמדנו שאנחנו עצמנו ממוסקבה, אחד התורמים תפס את ידי ועם צווחים: "קוסטיה, קוסטיא" נגררה איפשהו מהציוויליזציה. מה קורה?
נמשך ..
קרא את ההיסטוריה הקודמת של אולגה כאן, והיכן הכל מתחיל - כאן.