תייס ילדים אוהבים. מישהו מתוך מחשבות מחוננות במיוחד כזה אהבה, שלפעמים, לפעמים, מסביר בפשטות. על ערימת פורומים דוברי רוסית, קראתי הסבר רציני למדי שזה, כי אין פנסיה בתאילנד כעובדה, ולכן תושבי ארץ החיוכים צריכים לאהוב את צאצאיהם בתקווה כי אלה ב העתיד ידאג לעצמם. על פי ההיגיון הזה, הציירות שלנו (עם פנסיה רוסית!) חייב ללבוש ילדים בידיהם. עם זאת, אם אתה רואה אדם לבן, צועק על ילד, במאה מקרים ממאה זה יהיה רוסית. אבל זה כך, אגב.
בכל מקרה, עם הילד על הידיים של כל הדלתות בתאילנד אתה פתוח. לעולם לא אשכח את ההפתעה שלי כשעצרתי לראשונה את סיירת המשטרה, מעוררת השראה למכוניות בעת חציית הגבולות של המחוזות (נוהגנו מפוקט לסרטנים שכנים). שוטר שטרן, הסתכל לתוך המכונית וראה את הבן החודשי שלנו, פתאום פרץ לחיוך וצועק: "התינוק, שלום!" הוא התחיל ללטף את ידיו. אתה יכול לדמיין תגובה כזו משוטר רוסי?!
לכן, אנו הולכים בשקט עם בנו של מסעדות, במרכזי קניות ותערוכות אמנות. ותמיד יודעים: גם אם זה מתחיל לעשות רעש או קפריזית, לא יהיו בעיות. אנשי השירות מיד מרים ילד בזרועותיו וישחקו איתו בשעה הבאה או שתיים או שלושה. אני מודה כמו ברוח: לפעמים אנחנו פורסמו במיוחד "באור" כדי לשבור קצת, למשל, לאחר לילה ללא שינה.
ובעתיד הקרוב, אנחנו עכשיו יש דיסקונט לכל החיים על כל השירותים בכלל. כאשר הגענו לשם כדי לצלם את בנו למסמכים, בתגובה לאישור לפרסם את תמונתו כפרסומת קיבלנו זכות כזו.
אבל כל זה קרה אחרי השחרור שלנו מבית החולים. בינתיים, בעלי ואני נתקלו בבעיה רצינית. העובדה היא שעד לרגע האחרון לא תעלה עם שמו של יורשו. וכפי שהתברר, בכללים המקומיים, הוא, ללא שם, לא יכול לעזוב את הקירות של המרפאה ...
נמשך ...
קרא את ההיסטוריה הקודמת של אולגה כאן, והיכן הכל מתחיל - כאן.